נטע מגידובביום שישי האחרון נפתחה עונת המצעדים עם מצעד הגאווה בכפר סבא. נטע מגידוב, ממארגנות המצעד, מסכמת את החוויה | “הבנתי שאנשים שמרגישים לבד עם הנטייה המינית ו/או המגדרית שלהם יכולים לראות את כל מה שעשינו ולהבין שהם לא לבד”
צילום: יוליאן קטנר
ביום שישי האחרון (31.5) צעדנו בפעם השנייה ברחובות כפר סבא, צבעוניים ורועשים מתמיד.
התכוננתי לאירוע הזה במשך חצי שנה. ישבתי באינספור פגישות ודיברתי עם אינספור אנשים, הלכתי להעביר סדנאות על המצעד בבתי ספר, לקחתי חלק בהפקה של פרסומת למצעד וביקרתי כמעט בכל אגף בעירייה.
בחמישי בערב ההתרגשות הייתה בעיצומה. עברתי על הנאום שהתכוונתי לשאת המון פעמים והתקשרתי לעשרות אנשים לוודא שמחר הם מגיעים למצעד.
בשעה 7 בבוקר הגעתי למדרחוב ירושלים להתחיל את ההכנות להפנינג שלפני המצעד. תליתי דגלים וסידרתי שולחנות בשביל הארגונים והעמותות שהיו אמורים להגיע. לאט לאט המדרחוב התחיל להתמלא באנשים, והתחילה תחושה אמיתית של מצעד.
אחרי שהגיעו כבר רוב האנשים התחילו ההופעות והנאומים. היה לנו מופע מדהים של נערים ונערות מהעיר, מופע דראג מהמם, והכל לווה על ידי DJ דניאל מריומה הנהדר ועל ידי ההנחיה המצחיקה והמרגשת של רשף לוי. ואז הגיע זמן הנאומים. הייתי השלישית לעלות לנאום, ולפני שהתחלתי לדבר הסתכלתי מסביב. ראיתי את תנועות הנוער, את איגי, את מרכזי הנוער, את המשפחה והחברים שלי ועוד מלא אנשים שלא הכרתי. כולם מחאו כפיים וקראו קריאות עידוד. ואז הקראתי את הנאום שלי. בסוף הנאום רצתי להודות לכל האנשים שתמכו בי בזמן שעבדתי על הפרויקט הזה.
אחרי זה התחלנו לצעוד. הלכתי ביחד עם הפורום הגאה של כפר סבא בראש המצעד. באמצע הצעידה עצרה אותי מדריכת נוער ממרכז הנוער העירוני ואמרה לי “תסתכלי אחורה ותראי מה עשית”. הסתכלתי וראיתי שביל של אנשים, שלא יכולתי לראות איפה הוא נגמר. באותו רגע לא האמנתי שכל כך הרבה אנשים באו בזכות משהו שאני עשיתי. הסתכלתי מאוחר יותר מסביב, על אלפי האנשים שהתחילו להתפזר, על הדגלים שנתנו צבע למדרחוב, על השלטים שנשארו על הדשא, ופתאום הבנתי שהעבודה שלי השתלמה.
פתאום הבנתי שאנשים שמרגישים לבד עם הנטייה המינית ו/או המגדרית שלהם יכולים לראות את כל מה שעשינו ולהבין שהם לא לבד. שאלפי אנשים יצאו מהבתים שלהם ובאו לתמוך בנו ובזכויות שלנו כקהילה וכבני אדם.
מאוחר יותר חבר שאל אותי אם ‘נטע של פעם’ הייתה יכולה להרים אירוע כזה. התשובה היא לא. זה היה מאד קשה ולפעמים גם מייאש לעבוד על הפרויקט הזה. זה דרש המון כוחות נפשיים. היו ימים ששום דבר לא הצליח לי וימים שהייתי חולה או עייפה וימים שהייתי צריכה לעבוד או ללמוד ולא היה לי זמן לדאוג למצעד. אבל בסופו של דבר כל דקה שנתתי השתלמה, ואני הכי מרוצה שיכולתי להיות.
אני רוצה להגיד שוב תודה לכל מי שהגיע לצעוד איתנו, ולמי שלא אני מקווה לראות אותכם בשנה הבאה!
הכותבת היא ממארגנות מצעד הגאווה 2019 בכפר סבא