צילום: מתוך יוטיוב
לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הספר, הסרט, השיר או הסדרה, שחקוקים בזכרון כנקודת מפנה שסייעה לגבש את הזהות הלהט”בית שלנו. זה יכול להיות שיר ששמענו והרגשנו שנכתב עלינו, דמות בסרט או סדרה שהזדהינו עימה במיוחד, או ספר שקראנו והפך לתנ”ך האישי שלנו.
עבורי, בת 20 נוטה ל-21 עם נטייה מינית שנעה מפאנסקסואלית לאנטי-סוציאלית, (אבל מספיק עם פרופיל הטינדר שלי), היה זה הספר “נעמת לי מאוד” מאת עמי גדליה, שקראתי בכיתה ו’. ספר המספר על נערה שחווה התאהבות ראשונה בחברתה הטובה. כשזה קורה, הזהות המינית שלה מתנפצת ועליה לנסות להרכיב אותה מחדש.
הספר הזה השפיע עליי כל כך שהתחלתי לשאול את עצמי את השאלה שכולם שואלים את עצמם בנקודה כזו או אחרת (בין אם יודו בכך או לא) – “מהי הזהות המינית שלי?”. ניסיתי להבין האם אני נמשכת רק לבנים, או לבנות, אולי גם וגם? או אף אחד מהם? עד שהבנתי שאני נמשכת לכולם – לבני-אדם, נקודה. רק כשהייתי בכיתה י’ שמעתי בכלל את המילה “פאנסקסואל” אבל האמת? השם לא מעניין אותי. תקראו לזה שמשון, אם אתם רוצים.
החוויה הזאת עזרה לעצב ולגבש את הזהות המינית שלי, אך גם גרמה לי לרצות להבין מה ההשפעה של התרבות בכלל והגאה בפרט על הקהילה שלנו. לצורך סיפוק הסקרנות (שלי ושלכם), ביקשתי מכמה חברים מכל גווני הקשת המגדרית לספר על החוויות התרבותיות שלהם ועל ההשפעה שלהן על הדרך בה הגדירו את עצמם.
פעם ראשונה שראיתי דבר כזה בסרט
“אני לא חושב שהיה מקור תרבותי ספציפי שהשפיע על הזהות שלי”, מספר ירון, בן 38, הומוסקסואל, “היא הייתה שם ואני גיליתי ולמדתי אותה, קצת התנגדתי, הרבה התמסרתי ובסוף הבנתי אותה. אני לא חושב שאפשר היה להשפיע עליה לכאן או לכאן. מה שכן, בתקופה שגליתי את המשיכה המינית שלי, לא היה עדיין אינטרנט ולא היו הרבה ייצוגים להטב”קים בתרבות הפופולרית והנגישה אבל המעט שכן הצלחתי להיחשף אליו, השפיע עליי מאוד.
החוויה הכי משפיעה הייתה בישיבה תיכונית, בגיל 15, כשאני וחברי הטוב ראינו במקרה את הסרט “דפוקים לגמרי” (באנגלית Totally Fucked Up) של גרג אראקי, שיצא ב-1993. הסרט מספר על חבורת נערים גאים, שחיים (לפחות בינם לבין עצמם) בפתיחות וקבלה עם המיניות שלהם. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי דבר כזה בסרט ובכלל, וחשבתי כמה הייתי רוצה לחיות בעולם בו זה אפשרי. הסרט מילא אותי תקווה. הבנתי שיש מקומות בהם אנשים כמוני חיים בשמחה, במימוש ובקבלה עצמית. למרבה הצער, הסרט נגמר כמו סרטים רבים על גייז באותה תקופה – בהתאבדות אחד הגיבורים, התאבדות מיותרת ולא מנומקת (למיטב זכרוני). כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. החלטתי שכשאהיה גדול אעשה סרטים עם גיבורים גאים וסופים טובים – באופן בו רציתי שיסתיים הסרט הזה. כמובן שמאז, למרבה השמחה עשו כאלה בהמונים”.
https://www.youtube.com/watch?v=Q6eLzb4EpEY
לקבל את עצמך כמי שנולד ככה
דניאל (שם בדוי), בן 21, הומו ג’נדרפלואיד, מביא כדוגמא לחוויה תרבותית שהשפיעה עליו את השיר Born this way של ליידי גאגא מתוך האלבום באותו השם, אליו נחשף בשנת 2011.
“השיר במהות שלו מדבר על לאהוב את עצמך ואת מי שאתה”, מסביר דניאל, “השיר, כמו התרבות בכללותה, תרם לגיבוש הזהות שלי, כי הוא מדבר על אחד השלבים הקריטיים בתהליך גיבוש הזהות: לקבל את עצמך כמי שאתה – אחת ההתמודדויות הקשות שיש. אתה צריך לקבל את עצמך כמי שנולד ככה, כדי שבכלל תייחס לעצמך זהות. זה נכון במיוחד עבור בני-נוער, שכמהים לאישור מהסביבה שלהם. הם צריכים שמישהו יאמר להם שאין שום דבר רע בלהיות שונה, אפילו אם זה שיר”.
גם נעמה, בת 19, לסבית, הושפעה מהתכנים של יוטיוב, בהם הציגו זוגות נשים את מערכת היחסים שלהן כפי שהיא באמת.
“מה שהשפיע עליי בעיקר היה היוטיוב כי הוא הראה זוגות של לסביות שמעלות סרטונים בהם הן מציגות את מערכת היחסים שלהן, כמו למשל הזוג “רוז ורוזי”. זה גרם לי להבין שזה מושך אותי ושאולי אני גם כזו. היו גם סדרות שהיה בהן זוג לסבי (לדוגמה קלארק ולקסה מהסדרה the 100). חיפשתי לראות כל סדרה בה יש זוג כזה – כי נהניתי לראות זוגיות מהסוג שאני רוצה לעצמי”.
עבור מנחם (שם בדוי), בן 33, קוויר, גורמי ההשפעה התרבותיים הם מגוונים ומשתנים בהתאם לגיל ולתקופה.
“היו לא מעט גורמים בתרבות הפופולרית שהשפיעו עלי”, מסביר מנחם, “אבל הבולטים ביותר היו הסרט “בת הים הקטנה” והתוכנית “רופול’ס דראג רייס”. כילד, “בת הים הקטנה” של דיסני היה הסרט האהוב עליי. ראיתי אותו בלופ כמעט כל יום. הזדהיתי באופן כמעט טוטאלי עם דמותה של אריאל. המגדר שלה היה שונה לחלוטין משלי וכילד זה הדהים אותי שאני רוצה להיות כמוה ושיש בי כמיהה לא מוסברת להיות בת. כמי שגדל במערכת יחסים לא ממש יציבה עם ההורים (שרק תחריף כשאצא מהארון), שמחתי מאוד על ייצוג של דמות כמו אריאל. היא הייתה מישהי שעשתה הכל כדי להגשים חלום – ברחה מהבית, הלכה למעשה, כדי להגשים את אהבתה האסורה והצליחה בסוף. בסתר ליבי ידעתי, שאם יום אחד ארצה לברוח, גם אני אוכל.
כבוגר, התכנית רופול’ס דראג רייס הפכה לחלק משמעותי בחקר הזהות שלי. לכאורה – רק תוכנית ריאליטי על דראג, אבל הכניסה שלה למיינסטרים והתמורות החברתיות שהיא יצרה, השפיעו ועדיין משפיעות עליי. היא עוררה בי סקרנות עצומה לצלול ולחקור את ההיסטוריה הקווירית ולהבין את המקום בו היא פוגשת אותי. בדרך מצאתי לא מעט דמויות שהפכו לי להשראה. אני חושב שרופול’ס היא דוגמה מעולה לתרומתה של התרבות. מצד אחד הסדרה הביאה מלכות דראג לחזית התודעה הציבורית ועשתה ריקליימניג לכל הענף. מלכות הדראג בסדרה הפכו למודל השראה לבני-נוער רבים, והסדרה עצמה הייתה לתנ”ך של חגיגת הנזילות המגדרית. מצד שני, היא השטיחה את העולם שהביאה לתודעה וגרמה לו להיות מאוד שבלוני. הסדרה מחפיצה מאוד, מתגברת תבניות גוף מאד ספציפיות, מדירה א.נשים על הרצף ולמעשה – הופכת את העיסוק בדראג לקפיטליזם טהור”.
https://youtu.be/Veb4ZS0BwZ8
לא להציג רק את הצורות ה-“בסיסיות” שכולם מכירים
למרות הייצוג ההולך וגדל, לא כולם מוצאים את עצמם בייצוגים הלהטב”קים הקיימים בתרבות של היום, ועבור חלקנו ההשפעה של התרבות הפופולרית על הזהות היא דווקא די שלילית.
“כמעט אין ייצוג לא-מיניות בתרבות הפופולרית”, מסבירה אווה, בת 21, א-מינית, סיסג’נדר בעיקרון, “אין סרטים, ספרים או תכניות טלוויזיה שעוסקות באנשים שאינם נמשכים לאנשים. המסר הגורף הוא: לכל אחד צריכה להיות משיכה מינית, בין אם זה לבני המגדר ההפוך או לבני המגדר שלו. הזוגיות והחיים ביחד הם רעיון מרכזי ומוטיב שחזר על עצמו כמעט בכל סוגי המדיה בתרבות היום. המסר הזה גרם לי לבלבול, חוסר נוחות ולתחושה שאני מוכרחה לחוות משיכה מסוימת – אפילו כזו שלא הייתה שם. בעקבות זאת במשך שנים חיפשתי את הזהות שלי ללא תוצאה ממשית, הרגשתי תלושה, מוזרה ושונה. מפעם לפעם אימצתי זהות – כמו לסבית, או ביסקסואלית, שהסתברה כשגויה, במחשבה המוטעית ש”כל אחד מוכרח לחוות משיכה מינית מסוג כלשהו”.
למרות שהתרבות היום עשויה להשפיע לטובה על בני-נוער שמחפשים את זהותם המינית/מגדרית, עלולה להיות לה, באותה המידה, השפעה שלילית ומבלבלת עבור אנשים כמוני. התבנית הרגילה של מערכת יחסים ומשיכה מינית עלולה לגרום למעין “לחץ חברתי” על בני נוער (וגם מבוגרים) ולגרום להם לנסות לדחוק את עצמם אל תוך קופסה כלשהי, לרוב בלי להבין שהתווית, או הזהות, שהם מאמצים לעצמם אינה הזהות האמיתית והכנה ביותר שלהם. לתרבות יש פוטנציאל עצום בחשיבותו לעיצוב הקהילה, ולדעתי כדאי לנסות לנצל אותו בצורה המיטבית. באותו הזמן, יש להיות זהירים. על המגוון להיות רחב יותר, להציג צורות נוספות של העדפות מיניות ומערכות יחסים ולהכיל יותר מאפיינים של הקהילה ולא רק את הצורות ה”בסיסיות” שכולם מכירים”.
אז האם יש מקום לתרבות להט”בית מייצגת?
“אני חושב שהייצוג הלהטב”קי בתרבות הפופולרית תורם בעיקר להרגשה שמלווה אנשים כשהם רואים ייצוג של עצמם בהקשר של משיכה מינית”, אומר ירון, “האם יוכלו להזדהות ולזהות את עצמם? האם הם מרגישים אשמה? שמחה? אולי הקלה? התרבות יכולה להראות ולספר סיפורים מגוונים, כך שכולנו נוכל למצוא את עצמנו ואת קרובינו ורחוקינו בהם – להכיר, להבין ואולי להזדהות. זה נחוץ במיוחד לאנשי הקהילה שלנו, כי ברוב המקרים אין לנו במשפחה המיידית אנשים שנמשכים לבני מינם, או משנים את מגדרם, ולראות ולשמוע על עוד אנשים כמוך, זה חשוב מאוד בתהליך גיבוש הזהות שלנו”.
“התרבות יכולה לתרום לטוב או לרע, השאלה היא על איזה ייצוג תרבותי אנחנו מדברים”, מוסיפה נעמה, “הטלוויזיה למשל, על כל התכנים שלה – משפיעה לרוב לטובה. יש בה ייצוג ליותר זוגות חד-מיניים ועיסוק בקהילת הלהטב”ק. מצד שני, קשה להתעלם מזה שרוב הדמויות הלהטב”קיות בסדרות השונות נהרגות בשלב זה או אחר בתכנית. אני לא יכולה להתייחס לקהילה בכללותה, אבל אני חושבת שאולי יש כאלה שהצפייה בתכניות כאלה גורמת להם לחשוב: “אז אני לעולם לא אשיג את המערכת היחסים המושלמת? אני נידון למות או להירצח?. אני גם מרגישה שלנוער אין מספיק כלים לגבש דעה. אין מספיק חשיפה לקהילה הגאה, מעבר לחודש גאווה פעם בשנה. התרבות חשובה אבל היא לא הדבר היחיד שיכול לעצב את הקהילה. אני חושבת שזה תלוי בגישה של אנשים מחוץ לקהילה. אם יתחילו לגלות יותר אמפתיה ויותר קבלה בציבור הרחב – אז אנשים מהקהילה ירגישו בנוח לחקור ולנסות, ולא צריך יהיה לפעול בסתר מאחורי דלתיים סגורות”.
“קיומה של תרבות מייצגת בחיינו – הכרחי”, מסכם מנחם, “ללא תרבות אין קהילה להטב”קית. אחרי הכל, אנחנו יותר מסתם פרקטיקה פיזית. התרבות הגאה יצרה את הקהילה הגאה. מי אנחנו ללא השירים, הסרטים, הספרים והסדרות שגדלנו עליהם ונתנו לנו את התקווה לחיים טובים יותר? כפי שחבריי ציינו לפניי, התרבות לפעמים מרימה אותנו ולפעמים מפילה, לעיתים מחזקת ולעיתים מבלבלת, משמחת ומכעיסה, אבל היא כאן, היא חלק משמעותי מהקהילה שלנו והאופן בו אנחנו מציגים אותה תלוי רק בנו. עלינו למתוח עליה ביקורת, לאתגר אותה, למתוח גבולות – למשל: אולי לדרוש שיפסיקו להרוג כל כך הרבה דמויות שמייצגות אותנו? סתם הצעה. אני מבקשת שנשים את הפוליטיקלי-קורקט בצד רגע, כדי שנוכל לקיים שיח כן, רציני אפילו מצחיק על התרבות שלנו, על התרבות הגאה”.
תגובה אחת
כתבה מאוד מעניינת ורהוטה. אני מודה שלא הכרתי את רוב המושגים והסוגים של זהויות להט”ביות, אז הכתבה גם חידשה לי. חסר מילון מונחים שיחסוך ממני את הצורך בגיגול המושגים:-)
עלי והצליחי !