צילום: דן בן-ארי
סדרת ארועי התרבות בשיתוף הפעולה בין המרכז הגאה גן-מאיר לבין תאטרון הבימה תפתח היום עם ההצגה “לזאת יקרא אישה”, המבוססת על סיפור חייה של אפרת טילמה, מראשונת הטרנסג’נדריות בישראל, שהחל בשנות החמישים ורחוק מלהסתיים.
המחזה, בההשתתפות אפרת טילמה, תאלין אבו חנא ובהובלת האנסמבל הגאה, מגולל את קורותיה של אישה אמיצה ופורצת דרך, שנאבקה ונלחמה על עקרונותיה ואמונותיה בתקופה קשה במיוחד עבור הקהילה הגאה.
אפרת, אישה טרנסית בת 70, המתנדבת כבר שלוש שנים כשוטרת במחוז מרכז, מבלי שאיש מעמיתיה השוטרים לא משער שהיא נולדה בגוף זכר. לילה אחד חברתה הטובה, העוסקת בזנות, מעוכבת לחקירה. המפגש הטעון עם חברתה הטרנסית, והיחס הפוגעני לו היא זוכה מעמיתיה השוטרים, מאלצים את אפרת להתעמת עם העבר שלה, אותו התאמצה כל חייה להסתיר.
ההצגה עלתה בבכורה לפני מספר שבועות והוזמנה מיד להתארח בהבימה. במחזה עצמו ניתן לראות רגעים שונים מחייה של אפרת: העלייה שלה לתורה כנער, המעבר שלה לחוץ לארץ שם עבדה במועדון הופעות, חיזורי הגברים, הניתוח שעברה בחו”ל, ההיתקלויות והאלימות של משטרת ישראל כנגד הקהילה, המאבק עם משרד הפנים על שינוי מינה בתעודת הזהות ונקודות נוספות בחייה של אפרת, המתנדבת כיום במשטרת ישראל, אותו גוף שבעבר רדף אותה וכעת מחבק אותה.
צילום: דן בן-ארי
אפרת טילמה ותאלין אבו חנא המשתתפות בהצגה, מייצגות אולי יותר מהכל את המהפך שעבר על הקהילה הטרנסית בשנים האחרונות. לקראת הצגות הבכורה שיתקיימו הערב בתאטרון הבימה, הן מסבירות ל-WDG כיצד הן רואות את השינוי שחל ביחס לקהילה הטרנסית.
“היחס הכללי השתנה, אבל הוא עדיין טעון שיפור”, אומרת אפרת טילמה, “זאת רק ההתחלה. יש המון קשים במישור הרפואי, כולל היחס של הרופאים, היחס של רשויות המדינה שבא לידי ביטוי בבחינה מנהלית ובבחינות נוספות. למשל בפריפריה המצוקה היא הרבה יותר גדולה ואני חושבת שעדיין חסרה שם יותר מודעות. אנחנו כבר לא מחוץ לחברה כמו שהיה בעבר, אבל זה צריך להיות כך בכל הארץ”.
גם תאלין אבו-חנא מסכימה שבהחלט יש שינוי, אבל לא מספיק. “השינוי הוא גם בקהילות מסוימות”, היא מסבירה, “למשל בתל אביב, אבל לא מספיק אצל הקהל הרחב. אני מאמינה שכמו שאי אפשר לבנות מגדל במהירות, אלא בסבלנות אבן-אבן, כך גם כאן צריך לאט לאט”.
במה השינוי בא לידי ביטוי?
תאלין: “בכל דבר. פעם אנשים לא ידעו שטרנסיות היא עניין שקיים או חשבו שמדובר במחלה. היו אומרים ‘טרנס’ וחשבו שמדובר במוזיקה. היום אנשים כבר יודעים במה מדובר, יש יותר חשיפה”.
אפרת: “אני מתנדבת במשטרת ישראל והמשטרה של היום היא ממש אחרת מזאת של פעם – יש אוזן קשובה יותר לעניין הטרנסי, מנסים לשפר את המערך והגישה ואני מצדי מנסה לעשות המון כדי שהמשטרה תדע כמה שיותר על הקהילה הטרנסית ולא יהיה חשש מצד נשים טרנסיות לפנות למשטרה, כמו שהיה פעם”.
איך אתן חושבות שההצגה יכולה לסייע לשינוי ביחס להמשיך ולהתרחש?
אפרת: הצגה היא דבר מוחשי, השחקן יכול להעביר לצופה את החוויה בצורה הכי אמיתית, יותר מסרט או כתבה. ההצגה הזאת מגיעה הערב לתיאטרון הרפרטוארי, וככל שיותר אנשים סטרייטים לצורך העניין יצפו בה זה יעזור להם לקבל מושג על מה בעצם המשמעות של להיות אישה טרנסג’נדרית, בלי כל הסטיגמות שהודבקו לנו”.
תאלין: “ההצגה מראה את הסיפור של הקהילה הטרנסית מזווית אחרת לגמרי מזאת שבה בדרך כלל רואים אותה. רואים מה אנחנו עוברות ועוברים שלב אחרי שלב, רואים את הקשיים שלנו ומבינים מה עובר עלינו באמת”.
“לזאת יקרא אישה” | 6.2.2018 בשעה 20:30 | תיאטרון הבימה (אולם ברטונוב) | כרטיסים באתר המרכז הגאה
