גל דויד“יום הכיפורים זהו יום שבו העיניים הן ראי לנפש, והנפש היא החלון למציאות שלנו, זו שאנחנו בוחרים, זו שאנחנו רוצים להיות בה”
לא חלפו שנים רבות מהימים שעוד הייתי רכון בישיבה מעל דפי גמרא אפורים ומסמאי עיניים.
לא עבר עוד מספיק זמן בשביל שאוכל לשכוח את אווירת הפחד והמתח אשר ליוו את ״הימים הנוראים״’ אלו שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ההשכמה המוקדמת, הסליחות, התפילות, וזעקות הכאב של אלו אשר טמנו נפשם בתוך אותיות הסידור הבלתי נגמרות.
אבינו! מלכנו! חטאנו לפנייך! רחם עלינו!
מאות בחורים, מאות לבבות שבורים, מאות חלומות סדוקים בשמיים.
בין חיוך של כאב לדמעה של שמחה, ידעתי באותו הרגע שאת האלוהים שלי אני אפגוש בחוץ, הרחק מכותלי כלא המחשבות והרצונות הכמוסים. רחוק, הכי רחוק שאפשר.
כבר שנים שיום הכיפורים שלי הפך להיות שמח. הפך לאחד הימים המאושרים שלי בשנה. יום שבו אני מוקף יותר מכל יום אחר בחברים ובאנשים שאני הכי אוהב ובוחר להיות איתם. אלו שאיתי בטוב, ואלו שתמיד היו ויהיו גם כשרע.
זהו יום שבו במקום לפחד, אנחנו בוחרים להיות אמיצים יותר, אחד בשביל השני, וכולם בשביל אחד.
זהו יום שבו הקירבה שלנו שורפת, מחברת לבבות שבירים, ומנציחה אותם לאחד גדול וחזק, ברזל, בלתי מנוצח.
זהו יום שבו העיניים הן ראי לנפש, והנפש היא החלון למציאות שלנו, זו שאנחנו בוחרים, זו שאנחנו רוצים להיות בה.
זהו יום שבו כולנו יודעים, שזה הזמן שלנו, להיות אנחנו, להיות אלו שתמיד חלמנו להיות. עם השבילים שלנו, הסופות שלנו, והאומץ שלנו לבחור.
זהו יום שהוא שלי.
יום כפורים שמח