מגזין TheMarkerמאות ילדים נולדו בעקבות פעילותו של המרכז להורות אחרת. רחלי בר-אור, מייסדת ושותפה במרכז, מספרת על איזה צורך המרכז בא לענות, מה המרכז מציע למי שרוצים להיות הורים, ואיך דואגים לטובתו של הילד
רחלי בר-אור וגידי שביט | צילום: מיכל בראור
לפני קרוב ל-26 שנה פתחו רחלי בר-אור וגידי שביט את המרכז להורות אחרת, שהציע לראשונה בישראל ובעולם דרך לנשים סטרייטיות ולסביות ולגברים הומואים להיפגש ולהביא לעולם ביחד ילד. “זה היה רעיון מאוד רדיקלי ושנינו נבהלנו ממנו בהתחלה”, מספרת בר-אור. “רק אחרי תהליך של כשנה עם עורכת דין, בו הבנו כי אין מגבלה חוקית או דתית לעשות זאת, החלטנו לצאת לדרך”. מאז נפתח המרכז, בינואר 1994, הגיחו לאוויר העולם מאות ילדים בזכות החיבורים שנוצרו בו. “הבכור כבר בן 24”, מספרת בר-אור בהתרגשות.
דגש על צרכיו של הילד
בר-אור ושביט הם עובדים סוציאליים, פסיכותרפיסטים, ושביט הוא גם מטפל משפחתי ומנחה קבוצות. “ראינו את הבדידות של נשים שרוצות להיות אימהות ולא רוצות להביא ילד לעולם לבד”, מספרת בר-אור. “את הרצון ואת היכולת של גברים הומואים להיות אבות, ואת הצורך של הילדים בשני הורים, ומצאנו דרך כיצד לתת מענה לצרכים של כולם: משפחה בה ההורים אמנם לא גרים ביחד אבל מגדלים ילד במשותף”. מודל זה מתקיים אצל הורים גרושים, אבל הוא תולדה של שבר בזוגיות, כאשר בהרבה מהמקרים אין מערכת יחסים טובה בין ההורים לאחר הגירושים. “אנחנו חשבנו על מודל שבו יהיו יחסים טובים בין ההורים, שייבנה על חברות ושיתוף פעולה וללא הכאב של גירושים. זו היתה נקודת המוצא”.
ההשתתפות בפעילות של המרכז פתוחה בפני הומואים שנמצאים מחוץ לארון – “ההנחה היא שאדם השלם עם עצמו יגדל ילד שלם” – ובפני נשים סטרייטיות בדרך כלל בסביבות גיל 40 ונשים לסביות שחלקן צעירות יותר. “אנו לא פונים לגברים סטרייטים. במצב כזה היינו הופכים למרכז שידוכים, מה עוד שהגברים הסטרייטים המסוגלים ליחסי מחויבות, חיבה, שיתוף פעולה וחברות עם אשה, בדרך כלל אינם צריכים אותנו”.
מי שרוצה, מגיע לראיון אישי עם בר-אור, שבו היא בוחנת האם השירות של המרכז אכן מתאים לאותו אדם. במידה שכן, הוא מוזמן להצטרף לקבוצה, אותה מנחה שביט, הנפגשת אחת לשבועיים, המיועדת לשמש כמקום להיכרות בין האנשים כמו גם מקום לדיון במרכיבי הקשר של הורות משותפת – מה הדברים החשובים שיהיו בו, איך בוחרים את השותף/ה, מהי מידת החברות הנדרשת בקשר הזה, מה הם הקשיים שעלולים להתעורר. “זה קשר, כמו כל קשר בין בני אדם, ויכולות להיות בו תקוות ואכזבות וכאב”, אומרת בר-אור. “זה תהליך לא פשוט, ולכן אנו ממליצים לחברי המרכז להיעזר וללוות אותו בתהליך טיפולי שיתרחש מחוץ למרכז”.
בר-אור ושביט זמינים לרשות האנשים כאשר אלה מבקשים להתייעץ ולהתלבט לגבי הנושא באופן אישי. הם גם מלווים את אלה שהחליטו להיכנס לתהליך, כדי לעזור להם להגיע להסכמות וליצור את החוזה. “החוזה שנוצר נע על קו תפר מורכב, בין הפרדה מצד אחד לבין חיבור מצד שני”, מסבירה בר-אור. “אנו נותנים ייעוץ כדי להגיע להסכמות לקראת הסכם, ושני ההורים לעתיד כותבים את ההסכם האופטימלי מבחינתם. לאחר הלידה אפשר לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, הנותן להסכם תוקף של פסק דין, וכל זה יכול להיעשות ללא צורך בעורך דין”.
הדגש, היא מבהירה, הוא על צרכיו של הילד. “זהו קשר של שותפות המכיל מרכיבים רגשיים, החיוניים להתפתחותו התקינה של הילד. הסכם משותף, הלוקח בחשבון את הצרכים של האב ושל האם ואת המרכיבים הפסיכולוגיים של התפתחות הילד, יוצר מבנה משפחתי המהווה בסיס להתנהלות מיטבית, ומהווה קרקע בטוחה ויציבה לאורך השנים בגידולו של הילד”.
ההסכם מבוסס על ארבעה חלקים עיקריים: הראשון מתמקד בחלוקת זמן האחריות של כל הורה, תוך פירוט מדוקדק של זמני השהייה עם הילד בגילים שונים; השני עוסק בסידורים הכלכליים בין ההורים, שלרוב פותחים חשבון בנק משותף לצורכי הילד, אליו הם מכניסים כסף בהתאם להכנסה של כל אחד; חלק שלישי עוסק במרחק המקסימלי שיכול להפריד בין ההורים; החלק האחרון קובע דרך בה השניים פותרים את חילוקי הדעות ביניהם. “ככל הידוע לנו, אף זוג שפעל בהתאם להסכם שעזרנו לו ליצור, לא הגיע לבית משפט. הזוגות מבינים את חשיבות הקשר הטוב ביניהם כבסיס איתן לגידול הילד”.
