“אנחנו לא יכולים להיות לגמרי חפים מהתגיות – בכל אחד יש קצת מכל דבר”

סדרת האיורים “תגייות” של עומר מזרחי, סטודנט שנה ג’ לתקשורת חזותית בשנקר, עוסקת בתגיות בקהילה הגאה, ובאבסורד הקיים בשיח הסטריאוטיפי שהן מייצרות | “גם אם על הנייר האדם מתאים לכל ההגדרות של התגית שלו, יש בו עולם ומלואו מאחורי התגית”


מה עומד מאחורי סדרת האיורים?
“יצרתי אותו כחלק מפרוייקט שנקרא “הטור האישי” בקורס איור אדיטוריאלי, בהנחיית המאיירת רקפת כנען, במסגרת השנה השלישית שלי בלימודי תקשורת חזותית בשנקר. המטרה של “הטור האישי” היא ליצור סדרה של 9 איורים בנושא שמעניין אותנו לעסוק בו. הצבתי לי למטרה השנה לעבוד על איפיון דמויות, וברגע שידעתי שאני רוצה לאייר דמויות, ישר חשבתי על דמויות בקהילה הגאה, שזה נושא שרציתי לעסוק בו כבר כמה זמן. הקהילה שלנו כל כך מגוונת ומכילה המון סוגים של אנשים, מגדרים, משיכות ונראות שנראה שיש מקום לכל סוג של אדם והגדרה. ובאותה נשימה ההגדרות האלה כל כך דיכוטומיות לפעמים, שתהיתי כמה מקום יש בכלל ל”אני”, לאינדיבידואל בלי תגיות – בקהילה כזו. הפרוייקט הזה נבע מהחיפוש העצמי שאני – ובעצם כל אחד בשלב כזה או אחר – עובר דרך התגיות בניסיון למצוא את ההגדרה שהכי מתאימה לי בקהילה”.

אחרי שגיבש כמה רעיונות התחלתיים, פרסם עומר פוסט בקבוצת הפייסבוק “חבר מביא חבר” שבו שאל את חברי הקבוצה איזה דמויות וסטיגמות הם מכירים מהקהילה, על מנת לקבל רעיונות לדמויות נוספות.

“במקור חשבתי שהפרוייקט יתמקד בעולם הדייטינג, שהחוויות שלי בו היו מקור השראה לחלק מהדמויות והרעיונות, אבל ההיקף של הפרוייקט והתגובות גרמו לי לאט לאט להבין שהוא יכול לייצג יותר מזה. תגובה אחת לפוסט כבשה אותי במיוחד – בתוך כל התגיות מישהו כתב לי “תעשה את הגיי הרגיל. זה שלא מתאימה לו שום הגדרה”. זו הייתה תגובה כל כך אותנטית ומדויקת שהתחברתי אליה מאוד, ואני חושב שבאותו רגע הבנתי מה יכול להיות הכוח של סדרה כזאת ומה המסר שלה”.

מדוע בחרת דווקא בסטריאוטיפים האלו?
“הבחירה בסטריאוטיפים האלו הייתה די אינטואיטיבית – מתוך המאגר שכתבתי לי פשוט זרמתי משבוע לשבוע עם מה שרציתי לאייר באותו רגע. ככה שזה לא שהתגיות האלו הן המייצגות הבלעדיות לקהילה – להיפך, הן מה שיצא מאילוצי הזמן ומסגרת הקורס. ניסיתי להציג מגוון רחב של דמויות, אבל יש עוד המון דמויות ותגיות שחשבתי עליהן וכאלו שהציעו לי רק בסוף הפרוייקט שהייתי רוצה לתת להן מקום של כבוד בתוך שאר התגיות ופשוט לא הספקתי במסגרת הזמן. התגובות גרמו לי לרצות ממש לחזור ולהתעסק גם בתגיות נוספות כשאסיים עם הלימודים”.

הציטוטים המלווים את האיורים מתייחסים חלקם לעולם ההיכרויות וחלקם לדמות עצמה. מה ניסית להעביר בהם?
“אחד ממקומות ההיכרות הבולטים בקהילה הגאה, שלא לדבר על לפעמים המגע הראשון עם הקהילה – הוא באטרף גריינדר ודומיהם. כמעט אין להט”ב שלא היה לו פרופיל באפליקציות האלו בשלב זה או אחר. כך שמראש תרבות הדיבור בקהילה מתעסקת המון סביב טקסט ומשפטים כתובים. כשאנשים נמצאים מאחורי המקלדת הרבה פעמים קל להם לדבר ללא סינונים, ולסנן בלי לדבר. אז יוצא שאנחנו מגיעים לזירה הוירטואלית בדריכות גבוהה וממהרים לשפוט ולתייג מהר, ולהתבטא בקלות. וככה נולדים המשפטים הקיצוניים, המתייגים והישירים מאוד (שלא לומר בוטים מאוד), שהם גם חלק מהסטיגמה, וגם ידעתי שיהיו מוכרים לכל אדם בקהילה ויחזקו את הזיהוי של הדמות. מעבר לכך, משהו בלראות את המשפטים האלו מחוץ לסביבה הטבעית שלהם, על תקן כמעט הגדרה מילונית לתגית, מבליט לדעתי את האבסורד שלהם, שאנחנו רגילים אליה באפליקציות, ומוסיף לעקיצה הביקורתית על הדמות.

אז המשפטים ממש אותנטיים. בימים שהייתה לי בראש הדמות לאיור אבל לא היה לי המשפט, הייתי נכנס לגריינדר ואטרף, מחפש את התגיות, ומעתיק את המשפטים. חלק מהם נלקחו מחוויות אישיות שלי – למשל המשפט של “טווס החלבון” עלול להישמע מהצד לא מתוחכם וסטריאוטיפי מאוד, אבל הוא למעשה משפט שנאמר לי בדייט שהיה לי עם טווס חלבון שכזה, כך שממקור ראשון ידעתי שהוא מה שייצג את הסטריאוטיפ”.

כשאנשים נמצאים מאחורי המקלדת הרבה פעמים קל להם לדבר ללא סינונים, ולסנן בלי לדבר. אז יוצא שאנחנו מגיעים לזירה הוירטואלית בדריכות גבוהה וממהרים לשפוט ולתייג מהר, ולהתבטא בקלות. וככה נולדים המשפטים הקיצוניים, המתייגים והישירים מאוד (שלא לומר בוטים מאוד), שהם גם חלק מהסטיגמה

הטקסט היה חלק מוביל בפרוייקט של עומר, ובמקרים מסוימים גם הגיע לפני האיור עצמו. “במקור לא תכננתי לעשות את הדמות של הטרנס, אבל חבר הציע לי את המשפט “זה לא מנומס לשאול מה יש לי בין הרגליים”. שמעתי אותו נאמר כמה וכמה פעמים בשיח הלהט”בי, וככה בעצם המשפט הוליד את הדמות. זה גם איתגר אותי ליצור דמות של טרנס (כדי שיתאים לשאר הסדרה), ולא של טרנסית, שהיא אולי היותר מובנת מאליה כשחושבים על טרסנג’נדרים. בקושי מצאתי איורים לטרנסים וזה ממש הפתיע אותי! וככה מצאתי את עצמי מסתכל על סרטונים וראיונות עם טרנסים כדי לשמוע על תהליכים פיזיים ואישיים שהם עברו, ולנסות ליצור איור מייצג לטרנס. אז מתוך הטקסט יצאה דמות, ומתוך הדמות יצא שגם אני התעמקתי בתחום שלא הכרתי מקרוב, וגם הגעתי לייצוג שאני גאה שהוא חלק מהפרוייקט”.

מהי מטרת הפרויקט?
הפרוייקט הזה נבע בין היתר מהמסע לחיפוש עצמי שלי בקהילה. לאורך הדרך מאז שיצאתי מהארון הוצמדו לי גם תגיות, ואימצתי לעצמי כמה. לחלקן התחברתי והזדהיתי וחלקן הרגישו לי מאוד לא קולעות למי שאני ומה שאני, גם אם על הנייר אני מתאים לתגית. היה חשוב לי להציג את הקול הזה. זה קול שלא תמיד שומעים בקהילה או בכלל בחברה שממהרת לתייג ולהגדיר. אני חושב שזה החוזק בסיום הסדרה. הדמות של ה”אני” לא באה לפרגן לי כעומר מזרחי – היא באה להגיד שה”אני” הוא תגית לא פחות מהותית וחזקה מכל השאר. היא באה להגיד – אני שונה, וזה בסדר. אני עצמי עוד לפני שאני ההגדרות, וזאת ההגדרה הכי אותנטית שיש.

ובאותה נשימה אי אפשר להתעלם מזה שהדמות הזו היא חלק מהסדרה, כלומר חלק מהתגיות האחרות, וחלק מקהילה שמוצגת בפרוייקט. זה הצד השני של המסר. הוא מאופיין באותו סגנון איורי, ויש בו קצת אלמנטים מכל דמות אחרת בסדרה – כי אנחנו לא יכולים להיות לגמרי חפים מהתגיות – וזה נהדר שבכל אחד יש קצת מכל דבר, וכל אחד יכול לאמץ אלמנטים מהתגיות האחרות שמדברות אליו. הוא חלק מהקהילה וזה חלק מהיופי שבתגיות. זה לשמור על עצמך כעצמך, ובו זמנית להיות שייך.

מהן התגובות השונות, בקהילה ומחוצה לה?
התגובות באופן כללי היו מדהימות, לא ציפיתי לכזאת אהדה לפרוייקט. מחוץ לקהילה, החברים והחברות הסטרייטים שלי הופתעו. הם ממש חיכו כל שבוע מחדש לראות מה אציג הפעם בכיתה. הפרויקט סיפק להם חלון לז’רגון, לעולם ולדמויות שהם לא הכירו. הם לא הכירו הדובים הגאים, לא ידעו מה זה לירד, לא האמינו שביסקסואל היא נטיה מינית אמיתית, וכשעבדתי על דמות האוחצ’ה מישהי שאלה אותי “רגע, אבל לא כל הגייז הם אוחצ’ות?”.

אז הפרוייקט הצליח לעורר סקרנות, ויחד עם ההומור, אנשים הרגישו יותר בנוח לשאול שאלות. זה מה שאני אוהב בפרוייקטים על הקהילה – הם גורמים לאנשים מחוץ לקהילה להיפתח לנושאים שהם פחות מכירים או שלא העזו להתעמק בהם, כי קל להם יותר להתחבר לדמויות דרך הפרוייקט. ואז אני מרגיש שיש ערך מוסף כי הם גם לומדים יותר על המגוון והצדדים הפחות מוכרים של הקהילה. עבורי זו סוג של דרך לתרום להסברה של הקהילה בתור מאייר גאה.

בתוך הקהילה התגובות היו מפתיעות לא פחות. הרגשתי חיבוק ענק מהקהילה וקיבלתי בעיקר תגובות מפרגנות. הדמות שקיבלה הכי הרבה לייקים ואהדה בתגובות הייתה דווקא הדמות של ה”אני”. ממש שמחתי מזה! הרי זו הייתה המטרה שלי בפרוייקט, ולראות שדווקא זה ריגש ונגע באנשים – נורא שימח אותי וגרם לי להבין שהרבה אנשים מזדהים עם המסר שהרגשתי.

לא פחות כיף היה לראות שהרבה אנשים אהבו את הדמויות השונות והתחברו גם לדמויות היותר סטיגמטיות. אחת התגובות ששמעתי הכי הרבה זה “לא הכנסת את התגית שלי” או “האם אפשר להכניס עוד תגיות?”. זה נגע לי ללב – בעיני זה הרי פרוייקט של סטודנט בשנה ג’, לא מגדיר הזהויות הבלעדי של הקהילה. אבל בעיני אחרים מדובר בפרוייקט שהם התחברו אליו ולקונספט, והיה חשוב להם לקבל ייצוג בתוך זה. זה ממש ריגש אותי. זה, יותר מהכל, גרם לי להבין שיצרתי פה פרוייקט שאנשים באמת מתחברים אליו ואין כיף גדול יותר מזה לאדם יוצר.

כמובן שהיו גם תגובות פחות חיוביות. חלק העירו על הטון הציני, או שבעיניהם הפרוייקט שטחי או לא מקורי. לא היה לי ספק שגם זה יקרה, בעיקר  כשאני עוסק בנושאים של הגדרות עצמיות. אבל זה עזר לי לראות עוד נקודות מבט, להבין איזה איורים עבדו פחות טוב, וגם סיפק לי הזדמנות לדבר על הפרוייקט ולנסות להסביר אותו.

הדמות של ה”אני” לא באה לפרגן לי כעומר מזרחי – היא באה להגיד שה”אני” הוא תגית לא פחות מהותית וחזקה מכל השאר. היא באה להגיד – אני שונה, וזה בסדר. אני עצמי עוד לפני שאני ההגדרות, וזאת ההגדרה הכי אותנטית שיש

הן מצוירות כקריקטורות, האם זה ניסיון להגחיך את הטייפ קאסטים המצויירים או את התגיות עצמן?
יש כמה סיבות בגללן בחרתי לצייר בסגנון קריקטוריסטי. קודם כל – כי זה חלק מהסגנון שלי כמאייר, וחלק מאיפיון הדמויות שרציתי לפתח. דבר שני, כי הוא סגנון יותר אייקוני – הוא מספיק ספציפי בשביל לתת איפיונים מזהים לדמויות, אבל מספיק גנרי בשביל שיהיה ברור שמדובר בהכללה או סטריאוטיפ. הוא גם איפשר לי לרמוז קצת על העיסוק המוגבר בדימוי גוף בקהילה – שמופיע בצורה זו או אחרת כמעט בכל הדמויות.

בסופו של דבר, הסגנון נועד גם כדי להכניס עקיצה קטנה של ביקורתיות על התגיות, באופן הומוריסטי וקליל. לא כי זה פסול שיש תגיות – הן הרי שם כי הן כן מתארות אלמנטים זהים של קבוצה. אלא פשוט כי קריקטורה היא הגכחה שמאפשרת לי להגיד שהתגית, כתגית – היא מגוכחת, ולעולם לא תייצג באמת את כל פרטיה.

כשעסוקים בדיכוטומיות וסטריאוטיפים – בעיקר באיור, שהוא מראש אייקוני – חייבים להציג את הסטריאוטיפ באופן שיהיה ברור שהוא כזה, ואף להגזים אותו לשם כך. הרי אף אחד לא באמת דומה במאת האחוזים לא לדמות המאוירת ולא למשפט. ואם למדתי משהו מכל החיפוש הזה, הפרוייקט הזה, והתגובות – זה שהמציאות חזקה מהתגיות. שגם אם על הנייר האדם מתאים לכל ההגדרות של התגית שלו, יש בו עולם ומלואו מאחורי התגית. רק בעזרת ההגכחה של התגית יכולתי להגיד – היא לא פני הכל.

ואם אנחנו זוכרים את זה, זוכרים לראות את האנשים מאחורי התגיות, וזוכרים שזה בסדר גם להיות עצמנו – אז אפשר ללמוד באמת להכיר, ולשאת בכבוד כל תגית שהיא.

השארת תגובה