Gaza Border Training | Israel Defense Forces | CC BY-NC 2.0
לפני שבוע קרה דבר מעניין בקהילה הגאה – פעילים גאים הפריעו לקיום כנס של ארגון חדש שמטרתו הגדלת נוכחות הנשים והגייז בשירות קרבי בצה”ל.
איך שאני קורא את דברי אותם מקטרגים, הם מתקשים לקבל מציאות שבה בקהילה הגאה יש אנשים עם מרכיב לאומי/יהודי חשוב בזהות שלהם. זה מכעיס אותם כי הם סולדים מכל גילוי של לאומיות. ואז, מה שקורה זה שמבחינתם לא ייתכן שצבא הוא מקום שמשרת אינטרסים של קהלים פרוגרסיביים כמו נשים ולהט”ב. זה לא מתחבר בכלל – צה”ל הוא לא *גם* דבר מרגש מפרספקטיבה של מוביליות חברתית או מנקודת מבט יהודית-היסטורית ו*גם* דבר הרסני ונורא כמכשיר לתפעול הכיבוש, אלא הוא אך ורק מכשיר הרסני לדיכוי וכיבוש. ואז מה הפלא שצריך לברוח ממנו ולהלחם בו ובמשתפי הפעולה עמו.
זאת הם חושבים, בעוד אנשים שכן רואים גם במרכיב הלאומי וגם במרכיב המגדרי/מיני כשני מרכיבים מאד משמעותיים בחיים שלהם, יכולים למצוא עצמם גם נגד הכיבוש אבל גם מתרגשים מצה”ל ורואים בו כאמצעי נהדר לגיבוש זהות לאומית, בין אם ישראלית – בצה”ל יש המון דרוזים ובדואים, וכל עוד אתה לא משרת 4 מטר מהבית – גם אשכרה יצא לך לדבר איתם – ובין אם זהות יהודית.
מבחינת המקטרגים בקהילה הגאה על גייז שמשרתים בצה”ל בגאווה, כל מדוכאי העולם חייבים להתאחד אחרת מפעילים עליהם מדיניות הפרד ומשול. לטעמי, הם חושבים את זה כי הם חושבים שהמכנה המשותף היחידי בין המדוכאים הוא זה שהם מדוכאים (ומה הפלא – המאפיין הדיכויי היחידי של רב המקטרגים הוא עצם נטייתם המינית, טקטיקה נהדרת שבמסגרתה גם מנכ”ל בנק יכול למצוא עצמו כחלק מקבוצת המדוכאים). כלומר, הם מעולם לא הצטרכו את צה”ל כדי לחוש שייכים, כי הם תמיד היו בעלי הבית – שורשיים, עשירים, פריווילגים בקיצור. בעיניהם, אין משמעות לכך שיתכן מצב בו בחור הומו מרגיש זיקה לאומית לעם יהודי ולכן מרגיש הזדהות עם צה”ל, ולכן גם מתרגש ממפגשים שקורים בצה”ל ושואף להגדיל אותם. ההומו הוא מדוכא והוא מדוכא בלבד, תחושת הזיקה הלאומית שלו היא איזה עקצוץ שיש להתעלם מעצם קיומו, ועל כן עליו לעמוד בשורה אחת נגד השירות בצה”ל כצבא כובש.
אנשים שכן רואים גם במרכיב הלאומי וגם במרכיב המגדרי/מיני כשני מרכיבים מאד משמעותיים בחיים שלהם, יכולים למצוא עצמם גם נגד הכיבוש אבל גם מתרגשים מצה”ל ורואים בו כאמצעי נהדר לגיבוש זהות לאומית
לטעמי זה ממש בסדר גמור להרגיש אי-שייכות לאומית למדינה בה אתה חי ומכאן לחשוב שצה”ל הוא אך ורק צבא כובש ולכן אסור ל”מדוכאים” ל”שתף איתו פעולה”, אבל זה גם מ-מ-ש סבבה להרגיש שייכות לאומית, ובו בזמן להיות גיי, ומכאן לרצות לשרת בצה”ל, ואף יותר מכך – לרצות שרבים ישרתו בו גם כן מחוץ לארון, כדי להפגיש בין דתיים וגייז, בין נשים וגברים דרוזים וכן הלאה. או בשורה התחתונה – מה הפלא שמי שאיננו מעוניין לפגוש בחברה הישראלית מתלונן על אחרים שמוצאים בצבא כה-פלטפורמה למפגשים בחברה הישראלית.
ולכן אני חושב שארגון גאווה כחול לבן הוא אחלה בשורה, אולי בעיקר כי חוויתי על בשרי מה זה להיות מפקד מחוץ לארון בצה”ל, ולשרת עם אנשים שונים ממני – חלק מסיבי מהם כלל לא יהודים, אגב, ושממש סבבה עם המחשבה שאני גם מתנגד לכיבוש וגם חושב שצה”ל מעצם היותו ארגון הגנה לקבוצת יהודים הוא רעיון מרגש לפחות כמו הארגון הבא לקידום זכויות להט”ב, וכמי שבחר לגבש עמדה כזו לא כי עבדו עליו, אלא מבחירה מנומקת ומושכלת.
אף אחד לא משחק לי בתודעה הכוזבת, כהומו מדוכא. מדובר בבחירה שגייז עושים מתוך היותם גייז יהודים/ישראליים, וביום בו יפסיקו גייז אחרים להתייחס לגייז בעלי מטען זהות לאומית כאילו הם צריכים לעבור טיפולי המרה עד שיבינו כי הם חיים חיי שקר שאינם נורמלים לפי הטבע, הוא היום בו ניתן יהיה לקיים דיון ראוי בין שתי העמדות המנוגדות.
