אני זוכר הכל.
אני זוכר איך זה מרגיש להתעורר בבוקר ולרצות לחזור למיטה.
אני זוכר איך זה מרגיש לעטות מסכות על מסכות, רק שלא ידעו מה קורה בפנים. אני זוכר את התחושה של לחץ וחרדה שמשתוללים לי בגוף, מפמפמים, מבעבעים. אני זוכר איך זה מרגיש להסתכל במראה ולרצות להיות מישהו אחר, איך זה לשפוט ולבקר כל צעד שלי, להקטין את עצמי, לרסק אותי. אני זוכר איך זה מרגיש לשתות בצהרים כדי להירדם. אני זוכר היטב את הכאב הזה שבלהאמין שכולם מצליחים יותר ממני ושאולי אני בכלל לא מתאים לעולם הזה. אני זוכר איך זה להיכנס לגריינדר ולרצות להיעלם, לאכול ולרדת על עצמי שאני שמן למרות שהסביבה כבר אומרת לי שרזיתי מדי, שהם מודאגים. אני זוכר, הייתי משוכנע שהם משקרים לי.
אני זוכר איך זה מרגיש כשהחברים שלי קונים דירות ואני מרגיש כל כך קטן לידם, כי איפה חשבון הבנק שלי ואיפה דירה. אני זוכר איך זה מרגיש לצאת לאומן ולהימחק, כי המציאות מכאיבה מדי. אני זוכר כמה כואב זה היה לשקר לכולם, להעמיד פנים שהכל בסדר, לשקר לעצמי שאני עוד רגע יוצא מזה. אני זוכר איך הרגישה כל הצלפה והצלפה של הביקורת העצמית המושחזת, איך זה היה להיות בתפקיד של השופט והתליין, להרגיש שלא משנה מה אני עושה- זה אף פעם לא מספיק.
אני זוכר את הבדידות הזאת ששרפה אותי מבפנים, את הכמיהה לזוגיות, את הכאב בלילות של גריינדר ואטרף והתחושה שאולי לי זה כבר אף פעם לא יקרה. לראות את האחים הצעירים שלי במערכות יחסים טובות, לשמוח בשבילם אבל גם לכאוב, להרגיש דפוק.
אני זוכר איך זה מרגיש לייסר את עצמי על כל טעות שאני עושה. אני זוכר איך זה מרגיש לקבל תשובה חיובית ל-HIV. אני זוכר איך זה מרגיש שאני חייב לטשטש את עצמי במה שרק זמין כדי לצאת לרקוד, אחרת אני חצי משותק. אני זוכר איך זה להזדיין עם שלושה פרטנרים ביום, בלי קשר להנאה, רק כדי להרגיש משהו.
אני זוכר את התחושה של לחץ וחרדה שמשתוללים לי בגוף, מפמפמים, מבעבעים. אני זוכר איך זה מרגיש להסתכל במראה ולרצות להיות מישהו אחר, איך זה לשפוט ולבקר כל צעד שלי, להקטין את עצמי, לרסק אותי
אני לא רוצה לשכוח את זה. אני זוכר.
אני זוכר את זה כי לנצח הזכרונות האלו יהיו עדות עבורי לכך שהכל אפשרי. לכך שכולנו יכולים להשתנות, ליצור מציאות חדשה, לחצות פחדים ודפוסים שתוקעים אותנו. שכולנו יכולים ללמוד לאהוב אותנו.
הזכרונות האלו יהיו עבורי עדות לכך שגם האדם הבודד בעולם יכול להרגיש קרבה, שגם המיואש ביותר יכול להגשים חלומות.
לפני שנתיים וחצי היה הרגע הראשון בו התעוררתי. נחוש למצוא תשובות, למצוא פתרונות, יצאתי למסע, נחשפתי לגישות חיים שונות משהכרתי, התחלתי להתאמן על הגישות האלו דרך כלים מעשיים. הבנתי שהמקור לכל הסבל שחוויתי היה בגישות ובמערכת האמונות שלי ביחס לעצמי ולעולם. התחלתי לתקן. יצרתי שינויים מהפכניים בחיי. הפכתי הרס לעוצמה.
השלתי מעצמי קליפות, מסכות, כאבים שנחרטו עמוק. הצבתי מטרות ופתאום ידעתי איך להגיע אליהן. העזתי להגיד בקול “אני אוהב אותי”.
מגיע לך לאהוב אותך. גם לי הגיע לאהוב אותי, תמיד. לא ידעתי איך.
לפעמים, כל מה שצריך זה להאמין שאפשר גם אחרת, שמגיע לנו יותר. לפעמים, כל מה שצריך זה להפסיק לשאול למה, ולהתחיל לשאול איך.
עמית תורג׳מן הינו מאמן להתפתחות אישית ומלווה תהליכי צמיחה. ניתן ליצור קשר בטל׳ 054-3273553 או בפייסבוק
