בפעם הראשונה בה שיראל, בן 25, התייחס אל עצמו כזכר הייתה לקראת גיל 15. דווקא בגיל בו השינויים הפיזיים הפכו אותו לבעל גוף נשי יותר, הרגיש שיראל שהוא מעדיף להתייחס לעצמו כזכר.
“באותו זמן אמא קנתה לי גיטרה ולימדתי את עצמי לנגן”, מספר שיראל, “ויום אחד פשוט התחלתי לכתוב שיר מקורי שלי ולהלחין אותו וכולו היה בלשון זכר. זה בא לי טבעי. זה היה נשמע לי הכי נכון לכתוב בלשון זכר. וכל השירים מאז נכתבו בזכר. לחברות מהתיכון זה היה נראה תמוה אבל הן קיבלו את זה סה”כ”.
למרות שגדל בבית דתי שמרני, בילדותו לא היה מודע שיראל להבדלי המגדר ולתפיסות שהכתיבה החברה לפיהן יש דברים שרק בנים עושים ושיש דברים ששייכים רק לבנות.
“חייתי את חיי בחופשיות ובתמימות”, הוא מספר, “גם בגן וגם בתחילת הבית ספר שהיה דתי מעורב אבל נפרד בכיתות. שיחקתי גם עם הבנים וגם עם הבנות, לבנים הייתי חלש מידי ולא בן כמוהם ולבנות הייתי שובב והיפראקטיבי. למרות שהיה נהוג ללבוש שמלות וחצאיות, לי איפשרו בילדות ללבוש מה שרציתי. תמיד אהבתי מכנסי דגמ”ח, טי-שרט ונעלי ספורט, אהבתי לשחק עם מכוניות, לבנות בלגו, לשחק עם בני דודים במשחקי צבא, לא עניין אותי כל הברביות, איפור, הלבשה. תמיד הייתי בן והיו אנשים שהתבלבלו וחשבו שאני ילד וזה היה לי נחמד וכיף”.
“הקושי התחיל בסביבות כיתה ו’ עם תחילת גיל ההתבגרות והשינויים הפיזיים, שהקשו על שיראל להתעלם מסממני המגדר.
“הרגשתי איך אני מתחיל להשתנות ולהיראות יותר נשי. פתאום אני כבר לא נראה כמו בן, אלא יותר בת “טומבוי”. אין לאן לברוח ואין איך להסתיר, בעיקר את החזה. בחטיבת ביניים למדתי באולפנית והיה קוד לבוש מאוד ברור וקפדני. כל החופשי שהיה לי לפני נלקח ממני. אמא שלי לא הסכימה שאלך יותר עם מכנסים ואראה כמו בן, אבל תמיד מתחת לחצאית הייתי לובש דגמ”ח. אפילו בקיץ הייתי הולך עם קאפוצ’ונים כדי להסתיר את החזה וגם לים לא הייתי הולך”.
עם השינויים הפיזיים, עלו בשיראל גם המחשבות והתהיות על המשיכה המינית ובעקבותיהן גם הניסיון להגדיר את עצמו.
“בגיל 16 הייתה האהבה הראשונה שלי. היא הייתה סטרייטית שנפרדה מהחבר שלה ואני התאהבתי בה. ידעתי שאני לא לסבית כי בהגדרה זה בת שאוהבת בת אבל אני לא בת, אז מה אני? התחלתי לחפש ולקרוא באינטרנט ולא היה ממש מידע. ראיתי כל מיני ארגונים כמו “בת קול”, שזה ארגון לסביות דתיות וזה נורא שימח אותי, אבל אני לא לסבית אז אני לא קשור. נורא חיפשתי את עצמי, להשתייך לקבוצה. לפגוש מישהו כמוני לדבר איתו”.
לשחרר את כל שטיפות המוח שעברתי
בניסיון למצוא לעצמו קבוצת שייכות, הגיע שיראל בפעם הראשונה למצעד הגאווה בתל אביב. “המצעד הראשון שהייתי בו היה הלם תרבות” הוא נזכר, “שונה לחלוטין מכל מה שאני מכיר. הלכתי לבד ולא הכרתי אף אחד וגם לא את העיר תל אביב, ככה שגם לא ממש ידעתי איפה המצעד עובר ופיספסתי את הדוכנים, אבל נתקלתי בכמה פליירים של תהל”ה ושמרתי כדי להראות לאמא”.
ואז פשוט נתת לה אותם?
“לא ידעתי איך לגשת לנושא, מה להגיד לה? כבר גיליתי שאני טרנסג’נדר, שיש לזה שם, שיש עוד כמוני, אז הלכתי אליה למשרד הבאתי לה את הפליירים ואמרתי לה “קחי תקראי, תתקשרי אליהם והם יסבירו לך”. הייתי נבוך בעיקר פחדתי, וזה לא התפתח טוב. היא החרימה לי את הפלאפון, החליפה לי מספר, ואסרה עליי להמשיך ללכת למפגשים של בני נוער טרנסים”.
ידעתי שאני לא לסבית כי בהגדרה זה בת שאוהבת בת. אבל אני לא בת, אז מה אני?
התגובה של אימו גרמה לשיראל לחזור לארון. “לא העזתי יותר לדבר”, הוא מסביר, “רק רציתי לסיים את התיכון עם תעודת בגרות ו- 12 שנות לימוד ושתהיה לי קורת גג ולא להיזרק לרחוב. וכך זה נמשך עד שהגעתי לאוניברסיטה. במהלך הלימודים בשנה השניה הלכתי לשיעור וקלטתי על אחד מלוחות המודעות את הדגל של הקהילה מודפס על מודעה. הייתי המום, “מה זה עושה פה?!” אוניברסיטת אריאל הרי דתיים. מתנחלים. דוסים. לא משהו שטבעי לי בנוף. הסתכלתי שלא עוברים אנשים והתקרבתי לקרוא וראיתי שיש מפגש בתאריך ומיקום מסוים ונורא התרגשתי. “יש פה אנשים מהקהילה, ואני רחוק מהבית ואמא בחיים לא תדע, וזה פה לידי”.
ממש ממש שמחתי אבל פחדתי שידעו שאני הולך לזה ואם חבר’ה מהלימודים ידעו, מה יחשבו? איך יסתכלו עלי? אולי זה איכשהו יפגע לי בלימודים? לא הלכתי למפגש ההוא מהפחד. וכל פעם חיפשתי לראות שיש עוד הודעה על מפגש נוסף ועקבתי אחרי הפרסומים. פעם אחת החלטתי שאני רק אלך להסתכל. הלכתי לבניין וראיתי את הדגל ליד הכיתה, ישבתי בחוץ ונורא התלבטתי אם להיכנס. היו לי כל כך הרבה חששות. מישהי עברה ושאלה אותי אם אני למפגש, עניתי שלא. בדיעבד מסתבר שהיא הייתה המנחה. ישבתי שם בחוץ ולא העזתי להיכנס. בפעם השנייה כבר נכנסתי”.
איך היו המפגשים?
“בדרך כלל לא היו יותר ממניין אנשים. יש המון ארוניסטים. דיברנו על נושאים של הקהילה, על קבלה, סבלנות וסובלנות כלפי הקהילה וכלפי הקבוצות הלהטב”קיות, יציאה מהארון, דת, משפחה. באיזשהו מקום זה נורא הרחיב את התודעה זה עזר לי לקבל את עצמי ולקבל אחרים, ולשחרר את כל שטיפות המוח שעברתי שזה לא בסדר, לא נכון, מחלה, שינוי הבריאה, נגד הטבע ועוד דברים שלילים ואף יותר גרועים”.
קלטתי על אחד מלוחות המודעות את הדגל של הקהילה מודפס על מודעה. הייתי המום, “מה זה עושה פה?! התקרבתי לקרוא וראיתי שיש מפגש בתאריך ומיקום מסוים ונורא התרגשתי. “יש פה אנשים מהקהילה, ואני רחוק מהבית ואמא בחיים לא תדע, וזה פה לידי”
“בשלוש שנים שהייתי באחווה הגאה באריאל היא הייתה המרחב הבטוח שלי שבו יכולתי להיות מי שאני אחרי השנים של השתקה, הכחשה ושנאה עצמית. האחווה עזרה לי לשחרר את הסטיגמות, להתחבר לעצמי, לאהוב אותי, להשלים עם הבורא ולא לוותר על החירות שלי. האחווה הגאה נתנה לי מקום לביטוי עצמי. המנחים מאוד מעודדים ומרימים ומחזקים, נותנים תחושה של ביטחון ושייכות. אע”פ שהקבוצה מאוד מגוונת, החל מדתיים, חילונים אתאיסטים, ימנים, כל מגוון העדות וכו’, כולנו היינו מחוברים”.
מרחב בטוח לכל קהילת הלהט”ב באוניברסיטה
“האחווה הסטודנטיאלית הגאה באריאל הוקמה לפני כ-3 שנים”, מסביר קובי ימין, ממנחי האחווה הגאה באריאל השנה, “האחווה מהווה מרחב בטוח לכל קהילת הלהט”ב באוניברסיטה ובנוסף מהווה מקור ידע ומתמקדת בנושא ההסברה על מנת לנפץ סטיגמות”.
יש מקום לאחווה גאה באוניברסיטה כמו אריאל?
“בניגוד לדעות הקדומות על אוניברסיטת אריאל, ניתן למצוא אצלנו באחווה סטודנטים להט”בים מכל צבעי הקשת, מכל הדתות, דתיים, חילוניים ודתל”שים. בשנה האחרונה עבדנו קשה מאוד על הגדלת מספר המשתתפים וזה אכן הצליח ומספר המשתתפים באחווה עלה במאות אחוזים. כמובן שיש עוד עבודה רבה אך סוף סוף הצלחנו לקבל אישור בפעם הראשונה להקים דוכן ברחבה המרכזית ביום פתוח על מנת לשווק את האחווה לצערנו הרב לא הכל הולך חלק ולא הצלחנו להרים יום גאווה”.
ומה התכנון לשנה הקרובה?
“בסוף החודש ייערך מפגש האחווה הראשון השנה, ובהמשך השנה אנו מתכוונים לשים דגש על נראות בקמפוס ואף שמנו לעצמנו ליעד להצליח לקיים אירוע גאווה מכובד בחודש הגאווה. תגובות כמובן שגם יש, מדי פעם אנו נתקלים במתנגדים אך ברוב המקרים התגובות חמות ותומכות”.
לפרטים נוספים על האחווה ולהצטרפות לפעילות – מוזמנים ליצור קשר עם מנחה האחווה – קובי בטלפון 052-4299932
תגובה אחת
כבוד!